ביאור שטיינזלץ על שבת קנ״ה

1 יתד באילן ותלה בה כלכלה סל שרוחבו ארבעה על ארבעה טפחים, ובאותו סל הניח את עירוב התחומים שלו. אם היה הסל למעלה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, כיון שאינו יכול להוציאו משם בשבת, שהרי סל זה שרחבו ארבעה טפחים ומוגבה עשרה הריהו כרשות היחיד, והוא ברשות אחרת. ואם היה למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב.

2 ונדייק: טעמא הטעם דווקא שנעץ יתד באילן ועליה תלה את הסל, ורק בכגון זה בלמטה מעשרה עירובו עירוב, הא הרי אם לא נעץ יתד באילן לשם כך אלא קשר את הכלכלה באילן עצמו, אפילו למטה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, משום שהוא משתמש בצידי האילן כשבא ליטול את הפת. נמצא איפוא כי הא האי תנא דקאסר הרי תנא זה האוסר בצדדין, ועם כל זה קשרי מתיר בצדי צדדין, ושלא כדברי רבא!

3 אמר רב פפא: הכא כאן בכלכלה דחוקה שפיה צר וקשורה בחזקה עסקינן עוסקים אנו, שכיון שאינו יכול להוציא מתוכה ברווח, דבהדי דשקיל ליה שכאשר נוטל אותו את העירוב — קמניד ליה מניד הוא אותו, את האילן, וקמשמש ומשתמש באילן גופיה עצמו, ונמצא שאין כאן ענין של צידי צדדים אלא של צדדים ואילן עצמו. ומסכמים: והלכתא והלכה היא שצדדין אסורין בשימוש בין באילן בין בבהמה, צדי צדדין — מותרין.

4 אמר רב אשי: השתא דאמרת עכשיו שאומר אתה כי להלכה צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא סולם זה שהוא מוגבה — לא לינחיה איניש אדיקלא יניחנו אדם על הדקל עצמו, דהוו להו שהרי הם בכלל צדדין ואסור להשתמש אף בצידי אילן בשבת. אלא, לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא יניחנו על יתדות שנועץ בדקל גופו, וכי סליק וכאשר הוא עולה — שלא לינח כרעיה אגוואזי יניח רגלו על היתדות עצמן, אלא ליתנח אקנין יניח על הקנים, שלבי הסולם, מאותו טעם שאסור להשתמש בצידי האילן.

5 א משנה מתירין בשבת פקיעי עמיר חבילות תבואה לפני בהמה, ומפספסין מדללים, מרופפים את הכיפין, אבל לא את הזירין. אין מרסקין בשבת לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה כדי להקל עליה את האכילה, בין לצורך בהמה דקה ובין לצורה הגסה. ר' יהודה מתיר לרסק בחרובין לדקה, שקשה לה ללעוס את החרובים הקשים.

6 ב גמרא אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין הן חבילות הקשורות בתרי שני קשרים, כיפין בתלתא שלושה קשרים. וזירין שנאסר לטפל בהם בשבת הם חבילות דארזי של ענפי ארז, שראויים לבהמה בעודם לחים וקטנים. והכי קאמר וכך אמר, כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין. והוא הדין לכיפין, אבל לא את הזירין — שאותם אסור לא לפספס ולא להתיר. אמר רב חסדא: מאי טעמא מה הטעם של רב הונא — קא סבר הוא סבור שלמטרח באוכלא לטרוח באוכל — טרחינן טורחים אנו, ואולם לשוויי אוכלא לא משוינן לעשות אוכל אין אנו עושין ולכן, העמיר שהוא מאכל הראוי לבהמה — מותר לטפל בו כדי להכשירו יותר, אבל ענפי הארז שאין הבהמה יכולה לאוכלם בעודם אגודים ויש צורך לעשותם כשרים למאכלה אין להתיר לטרוח ולעסוק בדבר זה.

7 רב יהודה אמר הסבר אחר לדברי המשנה, ולדעתו הן הן פקיעין, והן הן זירין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין קשורים בתרי שני קשרים, ואילו זירין בתלתא שלושה, וכיפין הן חבילות דארזי של ענפי ארז. והכי קאמר וכך אמר, כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, אבל פספוסי לפספס — לא התירו, וכיפין — פספוסי נמי מפספסינן לפספס גם כן מפספסים אנו, אבל לא הזירין, שאותם אסור לפספס אלא להתיר בלבד. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה — קסבר הוא סבור היפך שיטתו של רב הונא: שווי אוכלא לעשות דבר לאוכל — משוינן עושים אנו, ואולם מטרח באוכלא לטרוח באוכל — לא טרחינן אין אנו טורחים שכיון שהדבר ראוי למאכל לבהמה גם אין לטרוח בכך טרחה יתירה בשבת.

8 תנן שנינו בהמשך המשנה: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. מאי לאו האם לא מדובר בחרובין דומיא בדומה לשחת, מה שחת דרכיכי שהם רכים, אף חרובין מדובר באופן דרכיכי שהם רכים. אלמא מכאן שלא טרחינן באוכלא אין אנו טורחים במאכל, שכיון שראויים החרובים לבהמה גם בלא ריסוק אין טורחים עוד בהם. והרי זו תיובתיה תשובתו, קושיה חמורה על רב הונא.

9 ומתרצים: אמר יכול היה לומר לך רב הונא : לא, שחת דומיא בדומה לחרובין; מה חרובין דאקושי שהם קשים, אף שחת מדובר באופן דאקושי שהם קשים וריסוקם הוא יצירת אוכל. ושואלים: היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה אפשרות שתהיה שחת קשה מכדי מאכל בהמה? ומשיבים: בעילי זוטרי בעיירים קטנים שאינם יכולים לאכול אלא שחת מרוסקת היטב.

10 תא שמע בוא ושמע הוכחה לדבר ממה ששנינו בהמשך המשנה: ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. ונדייק: לדקה — אין כן, לגסה — לא. ומעתה, אי אמרת בשלמא תנא קמא סבר נניח אומר אומר אתה שהתנא הראשון סבור שמיטרח באוכלא לא טרחינן לטרוח באוכל אין אנו טורחים ואולם שווי משוינן לעשות אוכל יוצרים היינו דקא אמר זהו שאמר ר' יהודה שהחרובין לדקה נמי שווי אוכלא גם כן עשיית אוכל הוא, שאין הבהמה הדקה יכולה כלל לאכול חרובים קשים. אלא, אי אמרת תנא קמא סבר אם אומר אתה שהתנא הראשון סבור כי שווי אוכלא לא משוינן, מיטרח באוכלא מטרחינן לעשות אוכל אין אנו עושים, לטרוח באוכל אנו טורחים, ר' יהודה המתיר רק בחרובין לדקה ולא לגסה, כל שכן שעליו להתיר לגסה! שהרי אם ראויים החרובים למאכל בהמה דקה כל שכן שראויים למאכל לגסה!

11 ודוחים: מי סברת האם סבור אתה בהמה דקה שהוזכרה כאן כוונתו לדקה ממש? לא, אלא מאי מה הכוונה "דקה" — גסה, ומאי קרי ומה הסיבה שהוא קורא לה "דקה" — דדייקא באוכלא שהיא מדקדקת במאכלה, וכיון שבשעת הדחק תוכל בהמה זו לאכול חרובים שאינם מרוסקים — טורחים באוכל ומרסקים אותם.

12 ומקשים: הא מדקתני רישא הרי ממה ששנינו מתחילה "בין דקה ובין גסה" מכלל הדברים נלמד שר' יהודה שאמר "דקה" — דקה ממש קאמר אמר, התכוין! לשאלה זו לא נמצאה תשובה והיא נשארה קשיא קשה.

13 ואולם עדיין לא נדחתה שיטת רב הונא, ועל כן תא שמע בוא ושמע הוכחה אחרת לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: מחתכין

14 את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. מאי לאו האם לא דלועין דומיא בדומה לנבלה, מה נבלה — דרכיכא שהיא רכה, אף דלועין דרכיכי שהם רכים, אלמא ומכאן שטרחינן באוכלא טורחים אנו באוכל, ותיובתא והרי זו קושיה חמורה לרב יהודה! אמר יכול היה לומר לך רב יהודה: לא, מדובר כאן בנבלה דומיא בדומה לדלועין: מה דלועין דאשוני שהם קשים, אף נבלה — דאשונא שהיא קשה ויש לעשותה ראויה למאכל. ושואלים: והיכי משכחת לה ואיך מוצא אתה אותה אפשרות שתהיה הנבילה קשה מכדי לשמש מאכל לכלבים? — בבשר פילי פילים. אי נמי או גם כן יש לומר שמדובר כאן בבשר רגיל, ואולם מדובר כאן בגורייאתא זוטרי בגורים קטנים, שצריכים שיחתכו להם כל בשר.

15 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לדבר ממה דתני ששנה רב חנן מנהרדעא: מפרכינן מפוררים בשבת תבן ואספסתא ואספסת ומערבין את שניהם יחד, והבהמה אוכלת את שניהם בשביל האספסת. אלמא שטרחינן באוכלא טורחים אנו באוכל! ודוחים: לא, תבן שאמרו כאן הרי הוא בתיבנא סריא בתבן רקוב שיש לעשות בו כמה פעולות עד שיהיה ראוי למאכל בהמה, ואספסתא מדובר — בעילי זוטרי בעיירים קטנים שאינם יכולים לאכול את האספסת אלא אם כן יחתכוה עבורם.

16 א משנה אין אובסין מאכילים הרבה ובעל כרחו בשבת את הגמל, ואף לא דורסין תוחבים לו בעל כורחו מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה, אבל לא גובלין לשים את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות יוני בית.

17 ב גמרא שנינו במשנה שאין אובסין את הגמל בשבת. ושואלים מאי מה פירוש "אין אובסין"? אמר רב יהודה: אין מאכילים אותה עד שעושין לה אבוס בתוך מעיה. ושואלים: מי איכא כי האי גוונא האם יש מעין זה שאפשר להאכיל כל כך את הגמל? ומשיבים: אין כן וכפי שאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא אני ראיתי ערבי אחד שהאכיל את גמלו כור מזון, והטעינו כור.

18 ג שנינו במשנה שאין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין" ושואלים: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? אמר רב יהודה: המראה כוונתו שתוחב לבהמה בגרונה למקום שאינה יכולה להחזיר לפלוט, להקיא, הלעטה — שמכניס לה בפיה למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר: אידי ואידי זה וזה למקום שאינה יכולה להחזיר, ואולם המראה הריהי בכלי, שתוחב על ידי כלי, הלעטה — ביד.

19 מתיב מקשה רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: מהלקטין לתרנגולין, ואין צריך לומר שמלקיטין. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. ומעתה נברר מאי מהו "מהלקטין" ומאי ומהו "מלקיטין". אילימא אם תאמר ש"מהלקטין" פירושו דספי ליה שמאכיל אותו בידים ואילו "מלקיטין" פירושו דשדי ליה קמייהו שזורק אותו, את האוכל, לפניהם, מכלל זה אתה למד שיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא לזרוק לפניהם גם כן לא התיר, ומה איסור יש בדבר זה?

20 אלא לאו הם לא "מהלקטין" משמעו — שתוחבים את המזון לעוף למקום שאינה יכולה להחזיר, "מלקיטין" — למקום שיכולה להחזיר, וכיון שכך הרי הלקטה בעופות היא בדומה להלעטה לעגלים שאותה התירה משנתנו, ומכלל הדברים אתה למד כי המראה שאסרה המשנה הריהי בכלי, והרי זאת תיובתא קושיה חמורה לרב יהודה!

21 אמר יכול היה לומר לך רב יהודה: לעולם נפרש כי "מהלקטין" משמעו — דספי ליה שמאכיל אותו בידים, ואילו "מלקיטין" משמעו — דשדי ליה קמייהו שזורק אותו, את האוכל, לפניהם, ודקא קשיא וזה שהיה קשה לך האם ביוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לזרוק לפניהם אוכל בשבת גם כן לא הותר? אין בכך קושי, כי הני אלה תרנגולים ואווזים מזונותן עליך ואינם מתפרנסים אלא על ידי בעליהם. והני ואילו אלה היונים אין מזונותן עליך ולכך אסור לתת בפניהם מזונות. כדתניא כפי ששנינו כיוצא בזה בברייתא: נותנין בשבת מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה — הכלב מזונותיו עליך, וזה, החזיר, אין מזונותיו עליך, שאין אדם מישראל מגדל חזירים.

22 אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת כהסבר זה, שכן אמרו שאין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות. מאי טעמא מה טעם הבדל זה? לאו האם לא משום דהני שאלה אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, ודבורים ויונים אין מזונותן עליך.

23 ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך, מאי איריא מיא מה הסיבה שנקט דווקא מים? אפילו חיטי ושערי נמי חיטים ושעורים גם כן לא יתן! אלא לא זה הטעם, כי אם שאני מיא דשכיחי באגמא שונים המים שהם מצויים באגם ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות.

24 כיון שדובר בנתינת מזון לכלב מביאים דברים אחרים שנאמרו בנושא זה. דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה על פתח בית הנשיא: מאי דכתיב מה פירוש הכתוב "ידע צדיק דין דלים" משלי כט, ז — יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין ואין מפרנסים אותו כראוי, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדי שיהיה שבע מאכילה זו. כדתנן כפי ששנינו במשנה העוסקת בדיני טומאה: בעל חיים שבלע בשר המת כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא הבשר נחשב עדיין כבר אכילה ובשל כך אף טמא ולא כמעוכל — בכלב שלשה ימים מעת לעת, כלומר, שלש יממות, ובעופות ובדגים עד כדי הזמן שתפול אותה חתיכת בשר לאור לאש ותשרף, שהם מעכלים במהירות רבה.

25 אמר רב המנונא: שמע מינה למד ממנה כי אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא דרך ארץ לזרוק חתיכת בשר לכלב, שהרי אף הקדוש ברוך הוא דואג לו למזונותיו. ושואלים: וכמה ראוי לתת לו? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה תן לו כמידת אוזנו, ומיד להכות במקל אחריו שלא יהא הכלב נגרר אחריו. והני מילי ודברים אלה אמורים דווקא בדברא בשדה, אבל במתא בעיר לא יתן לו כלום, משום דאתי למסרך שיבוא להיטפל וייגרר אחריו תמיד. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא אין עני מכלב, ואין עשיר מחזיר שאוכל הכל, ואף ממציאים לו מזונות בשפע.

26 ולענין הלכה תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטתו של רב יהודה: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? המראה — שכופה את הבהמה ומרביצה לארץ, ופוקס פותח בכוח את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, שאינה יכולה לפולטם. הלעטה — מאכילה ומשקה כדרכה, ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, שהוא רק מסייע לה במה שאוכלת בעצמה.

27 ד שנינו במשנה שמהלקטין לתרנגולין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים. אמר אביי, אמריתה קמיה דמר אמרתי זאת לפני אדוני, מורי, רבה: מתניתין מני משנתנו שיטת מי היא? ואמר לי רבי: כשיטת ר' יוסי בר יהודה היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: היה אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים — האחרון חייב משום לש, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד שיגבל ילוש ממש את הקמח והמים, ואין די בנתינת המים לקמח.

28 ושיטה זו דומה לדברי המשנה שמותר לתת מים, אבל לא לגבל. ודוחים: דילמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יוסי בר יהודה התם שם אלא בקמח שבר גיבול הוא, שהוא ניתן לגיבול, אבל מורסן שאינו ראוי כלל לגיבול, אפילו ר' יוסי בר יהודה מודה שיש בכך מלאכת לישה, אף אם אינו מגבל ממש, כיון שאין המורסן נעשה לעולם עיסה כבצק של קמח. ודוחים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כהסבר הזה, דתניא בהדיא שכן שנינו ברייתא מפורשת: אין נותנין בשבת מים למורסן, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן.

29 תנו רבנן שנו חכמים: אין גובלין בשבת את הקלי קמח של שבלים שיובשו בתנור לפני גמר בישולן. ויש אומרים: גובלין. ושואלים: מאן מי הוא "יש אומרים" זה? אמר רב חסדא: